זו שנתנה לכולנו

מפלגת יש עתיד הבטיחה לדאוג לשלומו של מעמד הבינים (לפחות למי שלא צלל בינתים אל מתחת לקו העוני). הצניעות שהם מפגינים מאז יכולה לשמש מודל לכולנו.

יאיר לפיד, שהונו הדל הוערך בפורבס ב-22 מליון שקל, מתגורר בקוטג' עלוב ברמת אביב ג', שמוערך בקושי בשמונה מליון שקל. אחרי שמכר את הב.מ.וו שלו מסידרה 5, שמחיר המחירון שלה מתחיל ב-425 אלף שקל, עבר לרכב צנוע. "ניקיתי בשנתיים האחרונות את כל הסממנים האלה, ואני מרגיש הרבה יותר נעים", הסביר לפיד, "החלטתי לנסוע באוטו של בני אדם, קניתי ניסאן מצוינת".

נכון שהאוטו המדובר הוא ניסן מוראנו, רכב שטח יוקרתי שמחירו 360 אלף שקל (קבוצת זיהום האוויר אליה משתייכת המכונית היא הגבוהה ביותר, 15), מאובזרת במושבי עור המתכווננים חשמלית, חלון גדול בגג, מערכת מולטימדיה וניווט עם צג גדול וכפתור התנעה במקום מפתח סטנדרטי. ונכון שהמודל הצנוע, לבני אדם, לא נמכר באולמות התצוגה הרגילים של ניסאן, אלא באולם תצוגה מיוחד המכונה ניסאן פרימיום, אבל זה לא אומר שיאיר לפיד לא ירד מהאולימפוס המוטורי והלך לקראתנו, בני התמותה.

והנה, גם חברתו למפלגה, רות קלדרון, מגוללת בפנינו כעת את מפגשיה המרתקים עם הזמרת ברברה סטרייסנד ומעצבת העל דונה קארן. הצניעות המופלגת שנשקפת מתיאוריה מרחיבה את הלב:

"התרגשתי להכיר את דונה קארן, האשה והמוסד. זו שנתנה לכולנו, נשים עובדות עם ותק, בגדים נשיים קלי תנועה ורבי עוצמה".

חברתי אלה בשן Ella Jacoby Bashan יצאה לבדוק את מחירי אותם פריטים קלי תנועה ורבי עוצמה שדונה קארן "נתנה לכולנו", הנשים העובדות. אלו הסכומים שהעלתה בחכתה:

חולצה: 1,300 דולר
שמלה: 2,000 דולר
שמלת ערב: 4,000 דולר

אני מקווה שקלדרון יכולה להרשות לעצמה עדיין רכישות מהסוג הזה, לנוכח המצוקה הפיננסית שנקלעה אליה עם כניסתה לכהונת סגן יו"ר הכנסת. לבו של מי לא נחרך לפני ימים ספורים, כשגילתה לנו קלדרון שהשתכרה "רק 24 אלף שקל בחודש הזה".

נוכל אולי להתנחם בברוטו שלה, שהוא הבסיס להפרשות כאלה ואחרות, קרנות השתלמות, פנסיה, ביטוח מנהלים וכדומה. ברוטו שעומד, כסגנית יו"ר הכנסת, על 38,250 שקל.

אה, וגם בתקציב קשר עם הבוחר שעומד על 49 אלף שקל. או 68 אלף שקל אם תשכור לשכה פרלמנטרית מחוץ למשכן. אולי גם בשירותי התקשורת שדרכם אנו נחשפים למבחר הגותה, עיתונים, הוצאות שהייה בבתי מלון, ביגוד (דונה קארן?), הוצאות רכב, נסיעות לחו"ל ועוד. אה, ופנסיה פרלמנטרית שמנמנה למדי.

בקיצור, מניחה שייצא לנו לראות אותה בעתיד בבגדים קלי תנועה ועזי מבע, או רבי עוצמה, או וואטאבר.

לפיד כורסה1

בתמונה: כורסאות עזות מבע וקלות תנועה

צילומים: ?

החירטוטון: מילון המונחים של ביבי, בתירגום מבדאית לעברית.

מורה נבוכים – להלן מילון מונחים מנאומו של ראש הממשלה בפתח ישיבת הממשלה אתמול, מתורגם מבדאית לעברית:

"אנחנו קיימנו דיונים רציניים, מעמיקים, תרתי משמע, כי אנחנו הולכים לעומקם של דברים בתוך הים" = קיימנו כמה חירטוטים רציניים, "מעמיקים", תרתי משמע, כי אנחנו הולכים להשחיל לכם צינור גז לעומקם של דברים בתוך החלחולת.

"הגז הזה יכול לתת מענה לשני צרכים יסודיים שלנו: האחד, להניע את המשק המקומי בתצרוכת אנרגיה זולה יותר, את אותו חלק שניתן להזין בגז. הדבר השני הוא למלא את קופת המדינה בעשרות מיליארדים של שקלים כתוצאה מייצוא הגז והמיסוי שאנחנו מטילים עליו" = הגז יכול מענה לשני צרכים יסודיים שלנו: האחד, להניע את המעיים כשאנחנו מחרבנים לכם על המאוורר. הדבר השני הוא להשתין עליכם מהמקפצה ולרוקן את קופת המדינה ממאות מליארדים שכוללים, בין היתר, את המסים ששכחנו להטיל על יצוא הגז.
http://www.themarker.com/dynamo/1.2032330

"לא נסחפנו בגלי הפופוליזם ששוטפים את המדינה" = לא נסחפנו עד כדי כך שיעניין לנו את בדל הסיגר מה הציבור רוצה. מצידנו הציבור במדינה יכול ללכת לשטוף באסלה את הבג"צים שהוא מגיש ואת הפגנות המחאה שהוא עורך.

"אנחנו בוודאי מבינים שמשקיעים יכולים לאבד תקווה" = אנחנו בוודאי מבינים שפוטין וגזפרום, קלינטון ונובל אנרג'י, וודסייד האוסטרלית ושאר המרעין בישין – יכולים להשאיר שלולית של ריר דביק בשעה שהם משפשפים בתאווה את צינורות הגז שלהם ונדחקים בתור לחגוג עליכם.

"הם יכולים לחשוב שאנחנו ניכנע ללחצי הפופוליזם או לבירוקרטיה אינסופית. אנחנו רוצים לזוז מהר" = הם עוד יכולים לחשוב שאיזשהו הליך חוקי מעניין לנו את התחת. מה לנו ולכל הביורוקרטיה הזו של שקיפות, חשיפת פרוטוקולים מוועדות ציבוריות, דיונים בכנסת, התנגדויות, הפגנות מחאה, בג"צים, שאלות שהציבור שואל לגבי קניינו ואוצרות הטבע שלו. אנחנו רוצים מחטף מהיר.
http://www.calcalist.co.il/local/articles/1,7340,L-3605743,00.html

"את הטעות הזאת, הכניעה לפופוליזם, 'בוא נשמור על הגז אצלנו', עשו כמה וכמה מדינות והן שמרו את הגז אצלן. הוא קבור באדמה או במים, מתחת לשכבות של פופוליזם ובירוקרטיה" = את הצעד האחראי הזה, 'בואו נשמור על הגז אצלנו', עשו מדינות כמו נורווגיה, והעם שלהן חי ממנו ברווחה שנים רבות. לעומת זאת, את הצעד הטפשי של לייצא את הגז עשו כמה וכמה מדינות אחרות. הן קבורות עד היום מתחת לשכבות של דלקים מזהמים ויקרים פי חמישה שנאלצו לייבא במקום.

http://www.youtube.com/watch?v=EI16GcUMlkY

"אני חושב שהיכולת לעמוד מול הגל הפופוליסטי, מול אנשים שלא מבינים איך לנהל כלכלות, שיכולים להרוס בקלות כלכלות, היכולת הזאת, נמצאת בממשלה הזאת" = אני חושב שהיכולת לעמוד מול אנשים שקלטו שאנחנו לא מבינים בשיט איך לנהל כלכלות, ויכולים להרוס בקלות כלכלות ביצירת גירעון מטורף ויוקר מחיה שערורייתי, היכולת הזו נמצאת בממשלה הזו".

"מי שהצליח היו אלה מהסקטור הפרטי, יזמים שהלכו והסתכנו ויזמו ומצאו – וצריך להגיד את זה היום. בשיטפון הפופוליסטי ששוטף גם את מדינת ישראל צריך להגיד גם את הדבר הזה ולא צריך לנשל אותם, בוודאי שלא צריך גם לבטל את תרומתם, אבל גם צריך לקחת למדינה את אשר מגיע למדינה" = מי שהצליח היו כמה טייקונים שהלכו וסיכנו את כספי הפנסיות שלכם כדי לזכות בזכיונות על משאבי הטבע של תושבי ישראל. צריך לממן להם גם את השמירה על האסדות, את פרישת צינורות הגז לייצוא ואת ההנזלה היקרה שלו. אבל בוודאי שצריך גם לתרום להם מליארדים בהטבות מס, ולנשל את המדינה מהמיסים והגז אשר מגיעים למדינה.

המסמך המקורי: http://www.energianews.com/article.php?id=17232

ביבי חירטוטון
בתמונה: כמה פעמים אפשר לדחוף פופוליזם לנאום אחד?
צילום: סבסטיאן שיינר

לכי לכי יה מכוערת

23.6.13

שני בג"צים אישררו את המשפטים הבאים בדו"ח ועדת ששינסקי: "על פי הדין בישראל מחצבים הנמצאים בקרקע, על פני הקרקע ואף במעמקי הים – שייכים לציבור בישראל. משאבי הטבע נשארים בבעלות הציבור אף לאחר גילויים".
http://www.youtube.com/watch?v=xfcMi5L-H_E&feature=youtu.be

אה, אבל מספרים לנו שמה הציבור מבין, ובעצם עדיף לציבור (כלומר לתשובה, אבל למה להתקטנן) לייצא כמו משוגע כי עוד שניה עתודות הגז היפות שלנו יזדקנו וערכן בשוק יירד, ואף אחד לא יסתכל עליהן יותר, וכל התאגידים הזרים יצעקו להן ברחוב 'לכי לכי יה מכוערת מי דיבר אליך בכלל'.

ובכן, אותו פרופ' יוגין קנדל עצמו, ראש המועצה הלאומית לכלכלה והיועץ הכלכלי לראש הממשלה, ההוא שטען ש"הסכנה הכי גדולה לדמוקרטיה היא דיון ציבורי", אמר ממש לא מזמן (לפני כשלושה חודשים, למעשה), ש"דו"ח של חברת לוידס לניהול סיכונים צופה המשך גידול חד בביקוש מול עלויות ייצור גדלות – שיביא את מחיר החבית ל-200 דולר כבר באמצע העשור הנוכחי".
http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3565258,00.html

אז כנראה שכל החיזורים של פוטין וגזפרום, קלינטון ונובל אנרג'י, וודסייד האוסטרלית שעומדת לחתום הסכם רכישה של 30 אחוז ממאגר לוויתן, וכל שאר התאגידים הזרים שלוטשים עינים רעבתניות לגז הטבעי שלנו – לא מעידים על טישטוש חושים, חולשת דעת, תמימות אהבלית או טימטום מוחלט. כנראה שהסיבוב הוא על התחת שלנו.

היום מובאת לאישור חותמת הגומי הממשלתית החלטתם של ביבי ולפיד לייצא 40 אחוז מהגז, שאיננו יודעים מה כמותו בכלל. תיקון שיזם הלפיד בכבודו ובעצמו – מחריג מהמכסה גז שייוצא למדינות גובלות משיקולים מדיניים. כלומר: לא תהיה בעיה לייצא אפילו מאה אחוז מהגז שיתגלה למדינות כמו מצרים, ירדן וכדומה – מסיבות של שקר כלשהו. כמו כן "צרכי המשק ייבחנו מחדש מדי חמש שנים", וניתן יהיה להגדיל את מכסות הייצוא בהתאם. כנ"ל אם יתגלו מאגרים חדשים.

בקיצור, חבורת השודדים הזו, שהצליחה להסתדר כלכלית ולסדר את כל צאצאיה על גבינו – מאשרת הבוקר את בוננזת המאה – מאות אלפי מליארדים – בלי בדל דיון בכנסת אפילו. יהי האל הטוב בעזרנו.
לפיד בן גוריון
צילום: אוהד צויגנברג

חבילת הפרס

אני קוראת אצל Ronen Joselewicz Berelovich רעיון הגיוני ומטריד מאוד. אם יום ההולדת של פרס חל ב-2 באוגוסט בכלל, למה כל החגיגות והתורמים והנאומים והברברות הומטו על ראשנו דוקא במחצית יוני?

איזו מקריות שכל זה מתרחש דוקא ב-18 ביוני, בדיוק יומיים לפני שנופלת כאן החלטת כנופיית הארבעה לייצא את הגז שלנו. ועוד לנובל אנרג'י. חברה שהלוביסט היוקרתי שלה הוא הנשיא קלינטון, ההוא שגובה חצי מליון דולר על ברכת יומולדת.

אולי משום שלגרור לפה את הנשיא האמריקני לשעבר בלי שקר-כלשהו מגאלומני, היה עלול להרים גבה או שתיים. אז הנה, כמה ליקוקים וקיבלנו באותה חבילת פרס גם עיסקת גז לתפארת עם החברה שהוא מפמפם – וכולה על חשבוננו.

חישבו על זה: אם אנחנו מחוזרים כל כך פתאום, עד שכל העולם נוחת פה ועושה לנו עינים, כנראה שיש לנו אוצר שווה מאוד בידיים. למה שהדבר הזה ייגזל מאיתנו בחטף ויפול בחיק ההון-שלטון, בלי המינימום המתבקש של דיון מעמיק ושקוף בכנסת?

פשוט תענוג לראות את הקשרים הבינלאומיים הנהדרים שיש לקברניטי המדינה הזו. בין עיוות ליברמן וחברו פוטין עם חברת גזפרום שלו, לבין שימעון פרס וחברו קלינטון עם חברת הגז שהוא משרת, לבין ויצחק תשובה שחותם במרץ על כל חוזה ייצוא רענן כאילו מדובר בגז של אבא שלו.

היחידים שנאלצים לצפות פה מן הצד בעינים כלות בחגיגה הדקדנטית הזו, שנערכת חודש וחצי לפני הזמן – זה אנחנו. הם יוצאים עם הכסף הענק, ואנחנו נתקעים בלופ אינסופי עם המע"מ, ברברה סטרייסנד ושלמה ארצי. מרוקנים מאוצר הטבע האדיר שלנו.

"אני מאוהב בבני עמי", טוען פרס, שניה לפני שהוא מוכר אותנו לכלבים.

לכאורה, קיבינימט, לכאורה.

יומולדת פרס

בתמונה: ביבי קינג, חתן העיסקה וההוא עם היומולדת לא בתאריך. צילום: עומר מירון

בולמוס אגירת ארמונות

רק עברה החלטת כנופיית הארבעה של נתניהו על הונאת המאה, במסגרתה יפסידו האזרחים מאות מליארדים מייצוא הגז, כדי שתשובה וחבריו יוכלו לשדוד בנחת את אוצר הטבע שלנו ולגרוף הון לכיסם כעת – והנה אני קוראת שראש הממשלה שלנו כבר מרגיש לארג' על החשבון.

על כולנו (מלבד הטייקונים וחברי הממשלה) מוטלות אולי גזירות קשות שאמורות לדגדג את קצה הגירעון האסטרונומי שבישלה לנו ממשלת ישראל, אבל יפה לראות איך ראש הממשלה נרתם להידוק החגורה.

פרויקט מעון ראש הממשלה החדש, שאישר בזמנו הארכי-תולעת אהוד אולמרט בעלות של 650 מליון שקל, קם לתחיה. בזמנו, כשניסה להבחר לראשות הממשלה במקום אולמרט, הוקיע ביבי בזעקות שבר את הפרויקט הבזבזני, וכשנבחר הקפיא אותו בקול תרועה רמה.

לפני כחודשיים, בקול ענות חלושה, הופשר הפרויקט וכבר הושקעו מאות אלפי שקלים בתכנונו. "עוד הסבירו בלשכת נתניהו", פורסם בנענע10, "כי האיש מלשכת ראש הממשלה, שנכח באותו דיון, קשור לביטחון, כך שייתכן שנתניהו בכלל לא ידע על חידוש הפרויקט".

אהה. ובעפעף התחתון שלי יכולה לשוט אוניה.

להזכירכם, רק לפני חודש פורסם בפורבס כי תקציב ארמונות המלוכה בשנה החולפת, 2012, עמד על 5 מליון ו-429 אלף שקלים. בין היתר כללו הוצאות בית ראש הממשלה 480 אלף שקל במזומן על מזון ואירוח רשמי, מיליון ו-200 אלף שקל על ניקיון ומשק בית, 142 אלף שקל הוצאות גינון ו-284 אלף שקל הוצאות אחזקה. על רכש ריהוט וכלי בית שילמנו להם 108 אלף שקל, על הוצאות תפעול 682 אלף שקל, על דמי ייצוג – ביגוד, הנעלה, איפור וטיפולי שיער הוצאנו 64 אלף שקל, ועוד. מניחה שהמיטה המעופפת בחצי מליון זה באקסטרות. אני לא יכולה לחכות לתקציב הארמון הרביעי שיתווסף לכל זה.

מעניין אותי אם בולמוס אגירת הארמונות המלכותיים שתקף את הזוג הקיסרי, שבונה לעצמו כעת מעון רביעי, התעורר שוב לנוכח חורבן הבית הקולוסאלי שהוא מארגן בשבילנו.

שרה וביבי מתנשקים

בתמונה: ברכות לזוג הצעיר שבונה את ארמונו הרביעי ביותר מחצי מליארד שקל. שיהיה במזל!
צילום: ישראל סאן.

סרט דל תרגום

18.6.2013

אני מבינה שנתניהו, סילבן, יאיר לפיד וסטנלי פישר החליטו היום לייצא את הגז שלנו. תנו לי לתרגם לכם את נאום נתניהו בנושא מבדאית לעברית:
"מדינת ישראל קיבלה במתנה מהטבע – כמויות לא ידועות של גז. אחרי ישיבות ארוכות בשירותים ושיחת טלפון של דקה עם תשובה, החלטנו להקטין משמעותית את כמות הגז לשימוש המשק בישראל.
כמות הגז תספיק לצרכי המשק לפחות בעשר דקות הבאות, וגם זה בספק – החלטה המאזנת בין הצורך לרצות את תשובה, לספר לכם שמשהו מכסה את הגירעון, והצורך הכפייתי לחרבן עליכם.
מדינת ישראל תקבל אצבע משולשת מהרווחים שהיא תייצא. החברות הזרות ותשובה, לעומת זאת, יעשו המון כסף על הדרך. נקבל 60 מליארד דולר במהלך עשרים השנים הבאות, אבל הכל כבר מסודר בירושה לילדים שלי.
אתם, לעומת זאת, תפסידו כטריליון שקל, אבל תרוויחו המון דלקים מזהמים בפי חמש עלות. אנחנו לא רוצים להדמות למדינות שהתמהמהו ונשארו עם המון גז, כמו נורווגיה. במקום שיישאר באדמה, אנחנו רוצים לקדוח אותו, להוביל אותו לחו"ל בצינורות, להנזיל אותו על חשבונכם, להגן על האסדות עם חיל הים שלכם, ולהעמיד אתכם בסיכון של פצצת אטום בינונית אם אחת מספינות הגז הנוזלי תותקף.
כי חשוב לרוקן את קופת המדינה מהמליארדים הפוטנציאלים האלה כדי לטפל בצרכים התקציביים שלי ושל שרה. חייבים להמשיך את הדעיכה. צריך מנועי דעיכה. הגז הוא מנוע דעיכה".

המקור בבדאית:  http://www.haaretz.co.il/1.2050500

 

הכנופיה
בתמונה: כנופיית הארבעה. צילום: אוליביה פיטוסי

תרחיש אימים שרובו כבר התרחש

הרקע: ראיון לסרט 'שומרי הסף 2'.

משתתפים: הבמאי דרור מורה, ראש השב"כ לשעבר יורם כהן.

המיקום: חדר 243 במלון מטרופול במוסקבה, 800 מטר מהקרמלין. חלון שמשקיף לארמון, שתי כורסאות ומכתבה, שעת בין ערביים.

השנה: 2023.

יורם כהן

(בתמונה: יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. צילום: ליאור מזרחי)

יורם כהן: כן, את העצים דוקא ראינו. זה היער כולו שאותו לא הצלחנו לראות.

דרור מורה: יש לי דז'ה וו קטן, אבל עזוב. ספר לי איך התחיל הטיהור האתני. או 'תג מחיר', כמו שנהגתם לכנות את זה אז.

כהן: ההתחלה נראתה כמו התפרעות לא מזיקה. שיחרור קיטור של צעירים.

מורה: אתה מדבר על עצי הזית?

כהן: כשגדעו עצים במסיק זה באמת לא עניין אף אחד כי זה ערבים. וכמה ק"ג שמן זית כבר מפיקים מדונם? לא סיפור.

מורה: וניקובי הצמיגים?

כהן: זה חילחל בהדרגה. כשהחלו לנקב צמיגים בכפרים ביו"ש, זה באמת לא נראה חשוב כי הפלשתינים לא הגיבו וכי במילא זה שטח סי. חוץ מזה חשבנו שזה דוקא יעזור המו"מ מול הרש"פ. כשהרבנים הכשירו הריגת ילדים ערבים ופגיעה ברכוש, באופן תיאורטי כמובן, חשבנו שזה שטויות.

מורה: והצתות הבתים?

דרור מורה1

(בתמונה: דרור מורה, במאי 'שומרי הסף'. צילום: רויטרס)

יורם כהן קם מהכורסא, שולף בקבוק וודקה ממגירה במכתבה, מוזג לשניהם כוסית, מגיש למורה אחת ומתיישב.

כהן: כשהחלו הצתות הבתים בכפרים ביו"ש זה כבר התחיל להיות רציני. אבל מה אני אמור לעשות עם 15 איש בסך הכל בחטיבה היהודית, שמחציתם בכלל מתנחלים וצריכים לחזור הביתה לאישה ולהסביר לה למה עצרנו את זה ואת ההוא?

מורה: בעייתי.

כהן: נכון, אבל בסוף החלטתי שחייבים לעשות משהו. אז הוצאתי צווי הרחקה מינהליים נגד הגרעין הקשה כך שלא יוכלו להסלים את המצב בשטחי סי וביו"ש.

מורה: וההסלמה נבלמה?

כהן: לא בדיוק. רכזי הישובים סיפרו שהפלשתינים מתחילים לרתוח. שיש אינתיפאדה בדרך ואולי גם וועדת חקירה ממלכתית עתידית.

מורה: מה עשית?

כהן: אז נפטרנו מהם בשומרון. אבל הצווים הרחיקו אותם לירושלים.

מורה: נשמע נפיץ.

כהן: הכל נראה תחת שליטה, אבל אז הם החלו להתעסק עם ירושלים.

מורה: איך?

כהן: ניקובי צמיגים למשל. עם זה יכולנו לחיות, אבל אז הגיעה הצתת המכוניות.

 מורה: מזכיר קצת את ההתחלה של רדובן קרדז'יץ. המנהיג הסרבי-בוסני לשעבר, שנלכד ונשפט בהאג על פשעי מלחמה, ביניהם רצח עם וקשירת קשר לביצוע רצח עם. בסופו של דבר הוא נאשם בתכנון הטבח בעיירה סרברניצה, בו נרצחו 8,000 גברים ונערים מוסלמים ובאירגון המצור בן 3.5 השנים על סרייבו, שבו נהרגו יותר מעשרת אלפים תושבים. אבל גם מעשי הטבח שלו ושל החבר'ה שלו התחילו בניקוב צמיגים ובהצתת מכוניות, לא?

 רדובן קרדז'יץ

(בתמונה: רדובן קרדז'יץ. צילום: רויטרס)

כהן קם שוב ונעמד ליד החלון כשמבטו נודד לכיכר האדומה.

כהן: טוב, היום ההשוואה די ברורה. אבל מי חלם על זה אז. לא היינו בכיוון אפילו. הצתת מכוניות זה נורא. אבל זה היה של ערבים. מבחינת הציבוריות הישראלית הכל היה רגוע לגמרי.

 מורה: ואז?

כהן: ואז החלו הכתובות במנזרים. לטרון. ואח"כ דורמיציון. ואח"כ הכנסייה היוונית אורתודוכסית ביפו. ורה"מ כבר מעלה תלונות של הוותיקאן על הפגיעה בכנסיות. וגם השגריר היווני מתעניין מה קורה פה. ואז גם האמריקאי שהפטריארך היווני התלונן אצלו דחף את האף ושאל: "מה הפכתם לאלקאעדה בעיראק?".

 מורה: כדור שלג?

כהן: כן, ואז שוב חזרנו לצמיגים באבו גוש.

מורה: למה לא נקטתם בצעדי ענישה חמורים יותר נגד הפורעים?

כהן: היועץ המשפטי דאז, יהודה ויינשטיין, אומר שאפשר להחמיר את הענישה והצעדים נגד תג מחיר בלי לשנות את התקנות הקיימות. אבל אם רוצים לשנות צריך להגדיר את תג מחיר כארגון טרור.

 ויינשטיין 2

(בתמונה: אם לא מגדירים כטרור, לא צריך להחמיר ענישה. יהודה ויינשטיין)

מורה: נו, ומה הכשיל את זה?

כהן: הצעתי את זה, אבל אורי אריאל ונפתלי בנט רצו להרוג אותי רק על הרעיון. 'מה פתאום אירגון טרור?', התפלצו לי, 'גמרתם לרדוף אחרי ערבים?'.

מורה: האמת שלא גמרתם לרדוף ערבים דוקא. דיכוי הפגנות באלימות, גז מדמיע, מעצרים, סדרת צעדי חקיקה אנטי דמוקרטיים. מה לא. הם לא הבינו שההסלמה מגיעה ממקור יהודי?

כהן: הבינו, אמרתי, דיברתי, אבל לא עזר כלום. תקציב של מליארדים אבל עם 15 איש בלבד בחטיבה היהודית, ומשטרת ש"י וירושלים שהיו מחוררות כמו מסננת, מפוצצות במשת"פים שמעבירים מידע לאנשי תג מחיר על כל מהלך –  פשוט אי אפשר לעשות כלום. כמה שלא צעקתי לא קרה דבר.

מורה: בוא נעבור לסיפור אל אקצא. איך בכל זאת התרעת?

כהן: מה לא עשיתי? ביקשתי אפילו לנהל פרוטוקול עם רה"מ שלא יגידו שלא ידעו. שלחתי מכתב ליוחנן דנינו להגביר ערנות. בשלב מסוים חשבנו שהמצב חמור, אבל לא חשבנו שזה יכול להגיע להר הבית. תמונת המצב המודיעינית לא הצביעה על אפשרות כזו.

מורה: אני לא מבין את תמונת המצב המודיעינית הזו. כבר לפני עשר שנים ראשי השב"כ דיברו אצלי ב'שומרי הסף' על תכנון מדוקדק של אנשי המחתרת לפוצץ את אל-אקצא, שנמנע בנס והכה את כולם בתדהמה. איך לא צפיתם את זה מאז, בעיקר אחרי שחרורם?

כהן: זה לא שלא ידענו. הרי כולנו ראינו איפה כל האנשים האלה – חגי סגל שהורשע, דוד בארי שהיה חשוד ועד נגד המחתרת, דוד רותם הכהניסט המוצהר, מיכאל בן ארי ופייגלין. אבל בחייאת. איך אפשר לעשות משהו עם 15 איש בחטיבה היהודית על 300,000 איש, ורבנים, ופוליטיקאים שעומדים מאחוריהם? איך אתה מצפה שתהיה תמונת מצב מודיעינית? אין תמונת מצב. יש לוטו.

מורה: טוב, בוא נחזור לרגע לפרשת אבו גוש.

כהן: אתה מתכוון לבוקר ה-18 ליוני, 2013?

מורה: כן.

כהן: אני רוצה לקחת אותך אחורה ביום אחד. מנהיג מפלגת 'הבית היהודי', כוח קואליציוני רב השפעה, מי שהיה מקורב לשר האוצר וכונה אז "האח", נפתלי בנט, אומר את הדברים הבאים: "הדבר הזה, הישוב הפלסטיני בארץ שלנו, נגמר. הסתיים". הוא משווה את הפלסטינים לרסיס בתחת שאפשר לחיות איתו עם קצת אי נוחות בחילופי עונות, במקום לנסות לפתור את זה ולהסתכן בשיתוק.

מורה: זוכר.

בנט

(בתמונה: נפתלי בנט, אח וקוץ בתחת)

כהן : מתחילות להגיע אלי שמועות מאנשים שעוסקים באבטחה במזרח ירושלים על עלייה של אלפי אחוזים בדרישה לאספקה והתקנת מצלמות במזרח העיר, ממוסדות ויחידים. תג המחיר מזהם שכונות שלמות. בית חנינא, שועפאט, א-טור, סילוואן. הם חשים שזה לא פחות מהכנה לטיהור אתני.

מורה: ובבוקר ה-18 ליוני?

כהן: אנשים באבו גוש קמים בבוקר לפוגרום קטן. 28 מכוניות מנוקבות, תובות 'ערבים החוצה' וכתובות נאצה נגד התבוללות מרוחות על הקירות.

מורה: איך אתה מסביר את זה שלא היה בזמן אמיתי שום רעש תקשורתי או ציבורי?

כהן: התרגלו. וחוץ מזה, רסיס בתחת, לא? אז חשבו כנראה שמגיע להם.

מורה: אבל ענין הרסיס בתחת לא צף בחלל ריק. מה עם פריחתם של הברוך גולדשטיינים החדשים באותה תקופה? הם התרבו, היו מאורגנים יותר ונתמכו מלב הממשלה. האמירות של בנט או של אורית סטרוק וחבריהם היו רק הרוח הגבית. או קח למשל את הטירוף של פייגלין שהשתתף בפולחן של זבחים לבית המקדש – אבל לא מאיזו גבעה אזוטרית בשומרון אלא מכס סגן יו"ר הכנסת.

 פייגלין משתחוה

(בתמונה: פייגלין משתטח על אדמת הקודש של הר הבית)

כהן: ברור. ידענו גם שמכינים אותם ספציפית למחיקת המסגדים. אמרתי לראש הממשלה שהעלייה השבועית של פייגלין לשער המוגרבים זה פרה אדומה. זה עזר לי?

מורה :אתה רומז לפרה אדומה שנועדה להישרף ולהפוך לאפר, שרק באמצעותו ניתן לטהר את העולים לבית-המקדש מטומאת המתים, שכידוע כולנו נגועים בה, כן?

כהן: ברור. זה היה סדין אדום. מאז כל ילד כבר למד לדקלם את חוקי הזבח, הטומאה והטיהור, עם הפרה האדומה שאין בה רבב של שערה לבנה בשערה, ועל זה שמגדלים אותה בחברון. אבל אז הסיפור הזה עוד היה בחיתוליו. פייגלין היה מנסה כל שבוע להיכנס להר הבית עם מתפללים יהודיים תוך ניצול החסינות הפרלמנטרית שלו.

מורה: וגם ככה זה חולל מהומות, לא?

כהן: כן, המשטרה בקושי הצליחה להשתלט על זה והיו שם עימותים כל הזמן, כולל הפרות סדר לא מדווחות בהיקפים גדולים. כל דריכה שלו שם הטריפה את המוסלמים. חוץ מזה, עוד לפני ה-18 ביוני קרה שם משהו חסר תקדים.

מורה: למה אתה מתכוון?

כהן: המפגינים שם השתמשו בבקבוקי תבערה ליד המסגדים לראשונה אי פעם, ולנו רעד הפופיק מהסיכוי שזה יביא להצתת מסגד. אחרי כזה דבר כבר לא יהיה חשוב מי הצית ולמה. מספיק בקבוק תבערה שזורק מפגין על השוטרים מתוך אלאקצא והכל יכול היה להתלקח. עם היקפים כאלה של תג מחיר, עם הלגיטימציה למחיקת המסגדים ועם כל ועם כל הפרובוקציות בהר הבית, זה היה רק ענין של זמן. כל שטות שקרתה על הר הבית, כמו ברכת הכוהנים למשל, הפכה מיד לפעולות מחאה בתוך ומחוץ להר. אבנים מתוך ההר. עימותים בתוך העיר העתיקה, הפגנות בשכונות שמחוץ לעיר העתיקה. כל כניסה של פייגלין הולידה עימות כזה. היה ברור שפגיעה ממשית בהר הבית תוליד בלגן מעולם אחר.

זבח בית המקדש

(בתמונה: מתאמנים על זבח הפסח בבית המקדש שיוקם בהר הבית. צילום: אתר החדשות של הר הבית)

מורה: אז הכל היה ידוע מראש, ובכל זאת נתתם לכדור השלג להתגלגל.

כהן: תבין, בשלב הזה ידינו היו כבולות מבחינת מדיניות הממשלה והאוירה הציבורית. לא היה לתקריות האלה שום הד בציבור. כשפלסטינים בחרו במאבק לא אלים ובהפגנות על פני פיגועי ההתאבדות הרצחניים, הצד הישראלי נכנס לשאננות מוחלטת. נירוונה. מי שהיה אחראי לתקריות כבר לא היה קומץ תמהונים מטורללים. זה היה סגן יו"ר הכנסת. זה הכשיר את השרץ. אבל בצד הפלסטיני הזעם הצטבר כמו הר געש לפני התפרצות.

מורה: ואז תוך שבע שנים…

כהן: טוב, כשהצד המזרחי של אל אקצא נשרף הפקק עף, אבל קדם לו הטבח בערביי ירושלים, ההוצאות להורג של שמאלנים מאירגוני זכויות האדם שהפכו בחקיקה לאירגוני טרור, עמודי הקלון שניתלו עליהם נשים שהופשטו והושפלו אחרי שנישאו לערבים, וכל שאר התופעות שהכרנו בהמשך.

מורה: אבל רק בשניה שהמסגד הוצת התחיל הבלגן האמיתי, לא?

כהן: כן. הגפרור נזרק לתוך לוע הר הגעש ונולדה תגובת השרשרת. החיזבאללה התחיל לירות טילים על תל אביב כדי להדליק את הג'יהאד הקדוש, מאות אלפי פלסטינים עלו מהגדה לירושלים, החמאס ירה מעזה, שיח' קרדאווי וכל השיח'ים הסלפים שסוריה כבר יצאה להם מכל החורים קראו לג'יהאד לשחרור ירושלים, ירדן ביטלה את הסכם השלום, כמו מצרים, שגם הזרימה כוחות לחצי האי סיני, ערביי ישראל עלו על ירושלים, אלפי גופות ברחובות.

מורה: ומה עם כנופיית הארבעה?

כהן: כן, פייגלין, מיכאל בן ארי, איתמר בן גביר וברוך מרזל התבצרו על המצדה כשכל המרעין בישין עלו על ירושלים. טירוף משיחי שלם, שעלה לנו ביוקר רב בסוף, כידוע.

ברוך מרזל

(בתמונה: ברוך מרזל, מיכאל בן ארי, איתמר בן גביר. צילום: דף הפייסבוק של ברוך מרזל)

מורה: מאיפה הגיע הג'יהאד האדיר הזה?

כהן: זה אותו ג'יהאד שהוכרז נגד הסובייטים באפגניסטאן ב-1979, שהפך לג'יהאד נגד האמריקאים ב-1989, שהפך לג'יהאד מחודש נגד הרוסים בצ'צניה ב-1996, שהפך לג'יהאד נגד האמריקאים בעיראק ב-2003 , ולג'יהאד נגד משטר אסד ב-2012. כל האנרגיות האלה הפכו בקלות לג'יהאד להצלת אלאקצא. אלאקצא היה חומר הבעירה הטוב ביותר מכל חומרי הבערה שמניתי.

הנייה

(בתמונה: איסמעיל הנייה על רקע כיפת הסלע)

מורה: אז זה מה שהוליד את ההתגייסות הפאן-מוסלמית כלפינו?

כהן: כן, שייח'ים במסגדים בהמבורג, קהיר, תוניס הבירה, בגדד, מכה וקואלה לומפור קראו לג'יהאד להצלת אלאקצא, בכסף או באמצעות אנשים שיוצאים להילחם. כולם צבאו על גבולות פלשתין, מסיני ועד דרום לבנון. אפילו החיזבאללה ואסד שמחו כי זה איפשר להם קצת הקלה.

כולם התחילו ליזום תקריות, והצבאות הסדירים במצרים וירדן נאלצו להגיב ולהראות שהם בראש החבורה. חזרו פיגועי ההתאבדות ההמוניים בתוך ישראל, פרצו עימותים עם ערביי ישראל ברחובות, כל סוחר נשק ערבי או מוסלמי או אחר השתתף בחגיגה בחימוש המתנדבים.

ערביי ישראל, ותומכי התנועה האיסלאמית עברו גם הם לפיגועי התאבדות. החמאס ירה טילים, המתאבדים הגיעו לכותל, עשרות תקריות בכל ק"מ של הגבול שהיה לנו, והיו לנו גבולות ארוכים. למעשה, כל זה כבר היה כתוב בספרי החזון של החמאס שנערכו ליום הזה.

מורה: והיום אתה מסתתר מפני בית הדין בהאג ואנחנו מקיימים את הראיון מחוץ לגבולות מה שהיתה בעבר מדינת ישראל.

כהן: זה לא היה בידיי. אני התרעתי בלי סוף בפני ראש הממשלה.

לעמוד מול זרנוקי הדיסאינפורמציה

אני לא חושבת שיש טעם לבכות את העובדה שאנחנו לא טורקיה, על נחלי האדם שנוהרים לרחובותיה ומוכנים לספוג את כל מה שארדואן מאכיל אותם – בשביל המהפכה. אנחנו לא באותו מצב. בטורקיה מגרשים מהכיכר בזרנוקים, ענני גז מדמיע וירי, אצלנו בדרכים ערמומיות יותר.

כאן אנשים מאמינים שהם ניזונים עדיין מתקשורת חופשית. ש'ישראל היום' הוא עיתון. הם לא מודעים למפת האינטרסים והבעלויות הצולבות בתקשורת. יש רבים שמאמינים באמת ובתמים ב"איום הבטחוני" הנצחי. שאין מה לגעת בכיבוש כל עוד העניינים רגועים בצד שלנו. שמאמינים שאוצרות הטבע שלנו הם עדיין בבעלותנו. שמשוכנעים בטוהר כוונותיהם של ביבי וחבורתו. שאוכלים את העתיד של לפיד. שקונים את זה שהכל מזימה של הסמול או ספיחים של שלטון מפא"י. שמאמינים שהעלאת המע"מ תתקן משהו בבולען הכספים המושחת וחסר הגבולות של ממשלת ההון-שלטון. שהפרטה תחסל את השחיתות.

רוב העם לא מבין בכלל מה זה הענין הזה עם ייצוא הגז, ומה הפער בין "התמלוגים" העלובים שאולי נראה בעוד כמה שנים, ובין מאות מליארדי השקלים שנפסיד כשתועפות גז טבעי שלא התגלו עדיין נשדדות לחו"ל, מרוקנות את משק האנרגיה שלנו, ויאלצו אותנו לייבא בעתיד בחזרה דלקים מזהמים ויקרים פי חמש.

ככל שאני חושבת על זה, יש לי תחושה שהמאבק הזה חייב להתמקד במטרה החשובה ביותר: העברת מידע להמונים. לכל בית. אנחנו נלחמים בכוחות גדולים, שהתעשרו על גבינו בממון ובעוצמה, שמנסים להשתיק את המידע, לעמעם אותו בספינים, לסלף אותו במידע שקרי או לא רלוונטי. כל יום שאנחנו לא נלחמים ישירות בדיסאינפורמציה הזו אנחנו מפסידים את הקרב.

במאבק הזה אנחנו לא עומדים על משטח יציב. אנחנו עומדים על מדרגות נעות והן זזות למטה כל הזמן. אם לא נטפס בכוח למעלה, המדרגות הנעות יניעו אותנו מעצמן למטה, לתהום.

צריך להבין שבלי דעת קהל אין לחץ ציבורי. בלי לחץ ציבורי – הפוליטיקאים ימשיכו לפעול במחשכים. בלי מידע נגיש, מובן לכל, שיגיע לכל בית ויבהיר לאנשים מי בוחש בכיסיהם וכמה זה עולה להם – אין דעת קהל. זה צריך להרגיש אישי לגמרי. לגעת בכל אחד. כל ענין אחר צריך להדחק הצידה כרגע.

זו המשימה העיקרית שהמאבק הזה חייב לפצח, לדעתי. איך להנגיש את המידע ולהפיץ אותו בכל חור, הרבה מעבר לגבולות הבועה או הפייסבוק או כיכר הבימה. כל פעילות שמתוכננת צריכה להבחן על פי הקריטריונים הבאים: האם היא מעבירה מידע? למי היא מעבירה אותו? מי עוד צריך לדעת? איך מגיעים אליו?

אם הפגנה לא מגיעה להמונים ולא מעבירה מידע ביעילות, צריך לחשוב עליה שוב. הרעיון של "אנחנו ה-99 אחוז" שמקרינים הודעות לייזר על בניינים בלילה נשמע נהדר, אבל צריך להבחן בכמות האנשים שניתן להעביר להם מידע בדרך זו. כמה אנשים נחשפים לזה? האם אלו שנחשפים בלילות למידע הם הקהל שלא נחשף אליו עדיין?

אולי מוטב לארגן מחתרת גרפיטי שתנוע בדרכים מרכזיות בכל הערים הגדולות ובפריפריה ותעביר מידע מרוכז בשורות קצרות ופשוטות? אולי צריך להפיץ דפי מידע ליד מחלקי 'ישראל היום'? אולי צריך להטיל על כל פעיל מחאה לשכנע כך וכך אנשים, ולמצוא דרך להכשיר בסדנאות להסברת המידע הזה? אולי לגייס עוד עיתונאים לשעבר, או כאלה שרוצים לפעול מהצד, ומוכנים להתגייס לטיפוח אלטרנטיבה תקשורתית מצוינת וזמינה? אולי לגייס קולנוענים להפקת ולהפצת סרטונים קצרים, תמציתיים ואפקטיביים? לא יודעת, ובחלק מהדברים כבר יש ניצני עשיה מבטיחים. צריך להפעיל את כל המוחות כאן ולחשוב ביחד.

השיקולים צריכים להיות קרים ומחושבים. כל מה שלא משרת את המטרה הוא ביזבוז אנרגיה כרגע, בעיני. כשמספיק אנשים יידעו, הם כבר ייצאו לרחובות בהמוניהם.

תמונה

בתמונה: כמו העמידה הזו.

צילום: ?

שמחה כפולה!

מזל טוב! אני קוראת בהארץ שגרמניה התחייבה להעניק פיצוי גם לניצולי שואה ששהו בגטאות "פתוחים", כמו גטו צ'רנוביץ באוקראינה, למשל, ולא רק לניצולי גטאות שהיו מוקפים חומה.

ההקלה בקריטריונים להענקת הפיצוי תחל בינואר 2014, ואני משוכנעת שזה ישמח מאוד את השורדים מאותם גטאות שנזכרו בקיומם, 70 ומשהו שנה אחרי. כיסיהם של מתווכים כאלה ואחרים בדרך ודאי יחושו את ההקלה המדוברת, אבל נשאלת השאלה אם גם מישהו מאותם שורדים יזכה.

בואו ננסה לתאר קצת, על קצה המזלג ממש, איך נראו החיים תחת עול הכיבוש הגרמני בצ'רנוביץ, על הגטו הפתוח שבה.

כבר בערבו של היום בו נכבשה צ'רנוביץ על ידי הרומנים והגרמנים, ב-5 ביולי 1941, שרפו אנשי האס.אס. את בית הכנסת. הם עצרו את הרב הראשי ובכירים נוספים בקהילה היהודית והחזיקו אותם 48 שעות בפיר מעלית באחד המלונות שם. רחובות שאוכלסו ביהודים נחסמו ותושביהם הגברים נלקחו לגדת נהר הפרוט, יחד עם הרב הראשי, שם נאלצו לחפור את קבריהם ונורו למוות.

על פי הפקודה הצבאית הסודית, שוד ורצח יהודים היו מותרים במשך שלושת הימים שלאחר הכיבוש. יותר מאלפיים יהודים נרצחו שם והגופות נשארו בצידי הרחובות. יתומים יהודים וחולים גורשו מבתי היתומים ומבתי החולים ודירות יהודים נבזזו. החל מ-1 באוגוסט נשללו כל זכויות האזרח מהיהודים, הם נדרשו לשאת את הטלאי הצהוב ואלפים מהם גויסו לעבודות כפיה מפרכות.

ב-11 לאוקטובר 41' קיבלו היהודים הודעה על ריכוזם בגטו. "אי לכך מוזמנת האוכלוסיה היהודית לעבור", כתב בנימוס מושל בוקובינה, עד השעה שש באותו ערב, למתחם של כשני גושי בניינים, שלא על מנת לחזור. עליהם להשאיר את רכושם מאחור, ומי שיתפס מחוץ למתחם אחרי השעה שש, יגלה התנגדות, ינסה להמלט או להשמיד את רכושו, יירה.

האוכלוסיה היהודית שהתגוררה במתחם הגטו, כעשרת אלפים איש, נדרשה לקלוט כ-45 אלף איש, בבניינים אטומים ללא שירותים, חלקם ללא חלונות או דלתות. כ-20, 22 איש הצטופפו בכל חדר, ואלפים נאלצו להשאר בחדרי המדרגות וברחובות.

כל זה התרחש בכפור של אוקטובר 41 של אירופה, שנחשב לחורף הקשה ביותר במאה, מה שהחריף את ההצפות בנהר הפרוט, את המגפות ואת התמותה מקור. עם כל טרנספורט, הוקטן מתחם הגטו והתפשטו המגיפות. פטרולים ליליים ירו לכיוונם של אלו שלא הספיקו לחזור במועד. הטרנספורטים שיגרו אלפי אנשים בכל פעם למחנה טרנסניסטריה.

אני ממשיכה וקוראת בהארץ ש"גרמניה התחייבה גם לדון בפיצוי עתידי לניצולי שואה שהיו ילדים בתקופת השואה וזקוקים לסיוע כדי להתמודד עם טראומות ותסמינים נפשיים מאוחרים שהופיעו אצלם כשהתבגרו".

מקסים. ושמחה כפולה ומכופלת לשורדי גטו צ'רנוביץ שגם היו ילדים באותה תקופה!

אני מהרהרת במוליה, ניצולת גטו צ'רנוביץ ואשה יקרה ללבי, שהיתה ילדה כבת 12 באותם ימים ולא קיבלה מעולם שום קיצבה או פיצוי על סבלה. הנה, סוף סוף מכירים בזוועות שעברה!

אני משוכנעת שילדים שחוו את מוראות השואה בגיל צעיר כל כך, חמקו מדי יום מאימת המוות, שרדו תלאות שקשה לדמיין ואיבדו את יקיריהם, יכולים היו להתמך בסיוע נפשי או כלכלי כדי לשפר את תיפקודם היומיומי.

מוליה, בניגוד לרובם המכריע של תושבי עירה, מיודעיה ויקיריה, שרדה את המלחמה המחרידה הזו, למדה, עבדה, טיפחה משפחה לתפארת, ודבר לא הצליח לשבור את רוחה האופטימית. אבל אילו חוותה מוליה תופעות פוסט טראומטיות ונזקקה לסיוע נפשי, מן הסתם היתה נזקקת לו כדי להתמודד עם לימודי התיכון והאוניברסיטה, עם עבודה, משפחה או חיי חברה.

חבל רק שכעת, כשנשקל הסיוע, זה קצת מאוחר מדי בשביל אי אילו אנשים. מוליה, יהי זכרה ברוך, נפטרה זה מכבר. היא היתה בת 77 במותה. זה קרה לפני כשבע שנים.

אז טוב לדעת שגרמניה התחייבה לדון. חבל רק שהיא לא ממש דנה. גם לא ממש החליטה משהו. הבטיחה לדון. איזה פיצוי? עתידי. מתישהו. אולי כשאותם ילדים יהיו בני תשעים? אולי כשיהיו בני מאה וארבעים? אולי כשימלא עשור למותם? וכשיואילו לדון, אם אכן יחליטו על מתן פיצוי – האם הכסף יגיע ליעדו, בהנחה שישאר כזה עדיין – או שיתקע אי שם בדרך בין הבנקים, ממשלת ישראל, עמותות ומתווכים כאלה ואחרים? ימים יגידו.

תמונה

:בתמונה: גטו צ'רנוביץ.

צילום: צאצאי משפחת אלקיס

ליברמאניה

אני קוראת בהארץ שלקח לציפי ליבני רבע שעה להעביר את חוק הטרור בועדת השרים לענייני חקיקה – על כל 134 סעיפיו, 107 עמודיו, והארומה הטוטאליטרית שנודפת ממנו. 

חברי הועדה מ'יש עתיד' דוקא ביקשו איזה שבועיים לקרוא לפחות במה מדובר, לפני שהם מקשקשים את חתימתם. 

אולי תכננו רק להניח את הצעת החוק ליד מיטתם – כמו ראש סיעתם יאיר לפיד – שהניח את ההסכם הקואליציוני ליד מיטתו לפני שחתם עליו, מבלי להבין מה כתוב בו (טען שועדת צמח לא מוזכרת שם).

כך או כך, לליבני זה לא נראה נחוץ והיא חימרה בהם לחתום כבר. 

"לבני הציעה את הפתרון הטוב ביותר והפרקטי ביותר בהתחשב בנסיבות", סיכמו "גורמים בסביבתה" את הבהילות. 

מזל שהשרים לא חשבו להתעקש על זה. כולה חוק. מי צריך לבזבז זמן על קריאתו. 

אני תוהה אם "הנסיבות" שיש להתחשב בהן, על פי ליבני, קשורות למוגבלות שכלית של חברי הועדה. אולי חששה שלא יבינו את כל הסעיפים בהצעת החוק. או שאולי חששה שכן יבינו. 

אני מהמרת שסתם לא מזיז להם. אבל לא פוסלת על הסף שלא היו מבינים בכל מקרה. 

תמונה

בתמונה: ציפי וידיד. עיצוב: דניאלה רייס